מיתוג אזורי לתיירות קולינרית
 
היום אנו פותחים סדרת כתבות שתעסוק במיתוג, ולפני שנכנס לעומקו של התהליך, נעלה את השאלה – בשביל מה? מדוע אזור צריך להתמתג לתחום כלשהו, ובוודאי למה לתיירות קולינרית? התשובה מתחלקת למספר חלקים, כמו כל דבר טוב – נעבוד בשיטה הצבאית – חלוקה לשלוש
 
הסיבה הראשונה – גאוות יחידה: אם יש בנו משהו טוב, אנחנו רוצים להשוויץ בזה, לרוץ ולספר לחברה. לא רק לחברה – אבל שכולם ידעו מה מדהים במקום שלנו. זוהי גם דרך להתחיל ולפתח מורשת, נושא לגדל על בירכו את הדור הצעיר, נושא לגיבוש קהילתי
 
הסיבה השנייה – הפוטנציאל הכלכלי. אם יש לנו משהו טוב, כמו כל מוצר אחר, למה שלא נפיק מזה תועלת כלכלית. את היתרון והמיוחדות נמנף למקסימום רוחב הקשת על מנת למשוך אנשים לראות ולהבין את המיוחד שלנו
 
הסיבה השלישית – בידול. העמקת המיוחדות על ידי הפרדתה מכל מה שיש להציע במקומות אחרים. מעבר לגאווה – יצירת ערך לשוני
 
ובתחום הקולינרי, מיתוג אזורי נותן לו ערך כלכלי ומייצג אותו כלפי חוץ. בשנים האחרונות הקדשתי לא מעט מאמרים לנושא המיוחדות של האוכל הישראלי. וכשאנו באים למתג קולינרית את האזור – נדגיש בו את מה שיש לנו להציע שקשה או לא ניתן למצוא בשום מקום אחר. על מנת להגיע להישגים כלכליים, ותיירות קולינרית הינה תחום עיסוק כלכלי, עלינו ליצור לו ערך מצד אחד להאדיר את שוויו ומצד שני לבדל אותו ממה שיש במקומות אחרים

נחזור לרגע על נקודות המיוחדות של המזון הישראלי לפי כתבות קודמות
שורשים עדתיים משבעים ומעלה מטבחי גלויות
שורשים מסורתיים/ דתיים להתאמת מזונות לדרישות הכשרות (ומועדי ישראל עם המאכלים לחגים)
טרואר המקום – המיוחד בחומרי הגלם המקומיים, העונתיות והטריות-שפע הירקות והפירות ואיכותם
המטבח המזרח תיכוני/ים תיכוני / מקומי – ההשפעות האדירות הדו כיווניות עם המטבח המקומי
האופי הישראלי – רועש, שמח, חצוף, בלתי פורמאלי המתערבב בבישול ובהגשה ויוצר אוכל שמח ואוכל חדשני, מטבח של אומת הסטרט-אפ המחפש חידושים ותיקונים למסורת ולמקום
 
בנוסף לישראליות, יש דרכים למיתוג נושאי – לדוגמא – נתיב הבירה בשפלת יהודה בין המבשלות מבית שמש ועד עמק האלה. נתיב היין בגליל או בגולן, משקי העיזים ביהודה מהר הרוח והסטף לשפלת יהודה ומושב טל שחר. נתיב הבישול הדרוזי או הבדואי או נתיב פולין שלא נגמר בבית ישראל. ואז מתעוררת השאלה הבאה לגבי גודלו של איזור למיתוג
 
התשובה לגודל האזור מורכבת מאד. מצד אחד – מדינות רבות ממותגות נהדר, ומייד כשמעלים את השם תיירות קולינרית – אוטומטית עולות בראש ספרד, איטליה צרפת וכדומה. מאידך, כשאנו מדברים על מיתוג – מדינה שלמה היא יעד סופי, כשבדרך נהוג לעבוד ביחידות שטח יותר קטנות – מחוז או עיר. רק כשכמה מחוזות או ערים עברו הליך של מיתוג, רק אז ניתן לקחת אותן כמוצר ולעלות לרמת מדינה
 
אז איזה מחוז מתאים למיתוג או איזו עיר

אנסה להתמודד עם השאלה הזו, דווקא על דרך השלילה – "מה לא?". לא ממתגים אזור שאינו ניתן לכיסוי בנהיגה מקצה לקצה ביותר מיום אחד. אזור, על-פי-רוב, מאפשר לינה במקום אחד, ויציאה לסיורים בצורך כוכב, כשחוזרים ללון באותו המקום. כך גם עיר. השאלה לפיכך אינה בהכרח גודל האזור אלא צפיפות נקודות העניין הקולינריות. חשוב לזכור כי מסעדות טובות לא הופכות אזור לנחשק לתיירות קולינרית אלא מיוחדותו. המיוחדות נוצרת ממגוון של אלטרנטיבות לחויות קולינריות כגון אוכל רחוב, מסעדות אתניות, מסעדות יוקרה, שווקים מעניינים, מעדניות ויצרנים ארטיזנלים, נקודות תצפית להיבטים התרבותיים של המזון וההיסטוריה המתועדת שלו, סיורים קולינריים וסדנאות. מחוז או עיר המבקשים להתמתג בהיבט הקולינרי תיירותי, חייבים לבחון כמה חלופות מתוך מגוון הכותרות במשפט הקודם הם יכולים להציע. ושוב, זה הזמן לחזור ולהזכיר כי בשיח על תיירות קולינרית אנו מתייחסים לתיירות הפנים כגורם ראשי כ-80% בנתונים עולמיים, ולתיירות נכנסת כגורם משלים
 
סוג נוסף של מחוז שלא חייב במיתוג קולינרי הינו מחוז הממותג נהדר בזכות משהו אחר שיוצר עבורו עניין תיירותי לתיירות פנים ולתיירות נכנסת. לדוגמא – הר ראשמור בארה"ב בו פוסלו דמויותיהם של האבות המייסדים – אזור פראי ללא חקלאות וערים שהתיירות בו מתמצה בטיולי טבע וביקור באתר הפסלים הנ"ל. כך גם ביקור בהלונג ביי – מפרץ הסלעים המפורסם בויאטנם, לא שאין שם מה לאכול או אפילו אצלנו בים המלח ומצדה. מקומות אלו כולם הינם אטרקציות תיירותיות ממדרגה ראשונה המזוהים מאד עם אתר מרכזי הו בתחום המזון והמשקאות הינו שירות נדרש אבל בברור לא אטרקציה לביקור
 
מחוזות רבים בעולם עשו באופן עצמאי ומנותק מהמדינה למיתוגם בתחום התיירות הקולינרית. הגדילו לעשות חבל אונטריו בקנדה, טוסקנה וסרדיניה באיטליה, חבל הבסקים וקטלוניה בספרד ואפילו האי בלי באינדונזיה. הדוגמה של אונטריו, שקישורית אליה במומלצי היום, הינה דוגמא מעולה של תמהיל שירותים ופריסה גיאוגרפית מדהימים.  ברור כי הערים מציעות הרבה יותר שירותים מהאזורים הכפריים, אבל מבט במפה בראש הכתבה מראה כי קיימות אטרקציות בכל חלקי המחוז, ואטרקציות מסוגים (צבעים) שונים ומגוונים
 
מיתוג קולינרי, כפי שנרחיב מאד במאמר בשבוע הבא – הינו כלי לקידום הכלכלה המקומית ולכן, כמעט כל מקום בו ישנה הבנה בשיווק תיירותי יעשה למיתוג מסוים בתחום. מיתוג מינימאלי יכלול מפות עם מסעדות מומלצות, אזורי בילוי בערבים ומקומות לצפייה ביצרנים ארטיזנלים. מיתוג מעמיק יותר יכלול שירותים במעטפת הכפרית – יקבים, מגבנות, משקים לפעילויות משתתפות ויכלול גם סיורי אוכל, סיורי טעימות וסדנאות בישול. מחוזות המבקשים ליצור משיכה קולינרית ישקיעו בעידוד יזמים לפיתוח שירותים שירחיבו את ההיצע לתייר הקולינרי, יעמידו אתרי אינטרנט בנושא, יעודדו עסקים המקדמים את התיירות הקולינרית ויחזיקו דרך קבע צוות הפקה קולינרית לליווי אירועים בסביבה
 
לפני שנסכם את ההכרזה על תחום המיתוג לתיירות קולינרית כמוטו המוביל לשבועות הקרובים נדגיש פעם נוספת את הערך של עידוד התיירות הקולינרית. 87% מכלל התיירים חוצי הגבולות העידו על עצמם במחקר העומק של הארגון העולמי לתיירות קולינרית כי הם תיירים קולינריים. תייר קולינרי שוהה זמן ארוך יותר ביעד הביקור ומוציא בממוצע 40% יותר. תייר קולינרי רוכש מתנות קולינריות לקחת עימו חזרה לבית, ושומר על קשר ארוך שנים עם ספקים שהכיר במהלך טיול. תייר קולינרי מעלה תמונות לרשתות החברתיות ומסייע בשיווק היעד יותר מתיירים אחרים. התייר הקולינרי חוזר לביקור נוסף בתדירות גבוהה ליעדים בהם נהנה. מיתוג קולינרי משלם את עצמו במהירות, משפר את ההכנסה מתיירות בפריפריות ומרחיב באופן משמעותי את מעגל הנהנים מהכנסות התיירות