מבני ציבור, גני שעשועים, בתי ספר וכמותם אלפי נגזרים של השטח הציבורי משמשים את הציבור באופן חלקי ביותר. בתי הספר פועלים רק בשעות הבוקר, גני המשחקים השכונתיים בשימוש בעיקר אחרי הצהריים, אפילו המדרכות בשימוש כמעט בלעדי בשעות האור, ולהלן בזבוז אדיר של משאבים ציבוריים. כן, שטח ציבורי הינו משאב, ועלינו לשאול את עצמנו שאלות רבות בדבר יעילות השימוש במשאב זה. אם את הבית הפרטי שלנו אנו מנצלים לא באופן מלא, אלא חלקי בלבד, לדוגמא טייס רווק העובד בחברה בינלאומית, משתמש בדירתו הפרטית פחות מ 150 שעות בחודש. מורה בתיכון כ-250 שעות בלבד ורק אימא לתינוק במהלך חופשת לידה זוכה באמת להשתמש בדירתה בהיקף של מעל ל-90%. אז מה ניתן לעשות במשאב כזה? אנו משלמים עבור שכירותו או עבור הבעלות לו כסף רב מאד, בעוד אחוזי הניצול כמעט ואינם מצדיקים זאת. כך נולדו דירות השותפים, רעיון השכרת חדרים לתקופות קצרות והעתקת משרד לבית. כל אלו שינו את יחס השימוש בבית על מנת למקסם את ההשקעה

 

מאידך, במרחב הציבורי לא עושים להגברת השימוש כך לדוגמא לצידו של בית ספר נבנה מתנ"ס כשהאחד לשימוש בלעדי בבוקר והשני לשימוש אחה"צ וערב – ומיועד לאותן אוכלוסיות, פחות או יותר. באותה שכונה נראה כי תנועות הנוער סובלות ממצוקת חללי פעילות, במיוחד לתקופת החורף וכי במרחב פועלות כמה עמותות המשוועות למשרד או לפינה לפעילות. למה לא לשלב את אלו יחדיו? יתרה מכך, גם לבתי ספר וגם למרכזים קהילתיים, לדוגמא, מוצמדים מגרשי ספורט – למה לא לשדכם? ואם אנו שואלים שאלות בנושא בתי ספר – מדוע בתי ספר נבנים כצמודי קרקע? מדוע אין הם משתלבים במבנה גבוהה? בהונג קונג, בתי הספר הינם חלק ממגדלי מגורים ואת מגרשי הספורט מחליף חלל פתוח של קומה כפולת גובה מעל בית הספר ולפני תחילת מגדל המגורים. כך גם חניון הבניין שמשמש את הדיירים – משמש את המורים כשהדיירים יצאו לעבודה – כפל שימוש בשטח הציבורי. דחיסת שירותים למרחב הציבורי הופכת למשמעותית יותר ויותר לאור עליית ערכי הקרקע, הגברת השירותים הציבוריים, הרחבת השימוש בכלי רכב פרטיים הצורכים מרחב ציבורי רב הן בצורת כבישים והן בצורת חניות, ובמקביל ירידת זמינות הקרקע הפנויה

 

היסטוריונים מדברים על הדור הנוכחי, הדור החי כיום על פני כדור הארץ, בתור הדור שניצל את הכדור ואת משאביו. אני לא יודע אם הגדרה זו תישאר בעינה בעתיד אבל ברור כי קצב ניצול משאבי כדור הארץ הינו מהיר, קצב גידול האוכלוסייה מדהים, הארכת תוחלת החיים מביאה למצב שברגע זה חיים על פני כדור הארץ יותר תושבים מאשר בכל ההיסטוריה יחדיו. תושבי כדור הארץ מכלים במהירות, ובחוסר אחריות, משאבים בלתי מתחדשים כמו דלק, חומרי גלם וכדומה, מזהמים את הכדור באופן שלא יאפשר שימוש טוב בו בעתיד בזבל ושאריות ... בקיצור, יש סיבה לתיאור בו הגדירו את דורנו. כחלק מהשימוש הבלתי אחראי מגיע תחום השימוש במרחב הציבורי

 

הסיבה שאני עוסק בתחום המרחב הציבורי הינה תחום התיירות ותחום המזון והמשקאות – ונקודת ההשקה שבינהם. בעבודתי שהצגתי כאן לפני מספר חודשים בנושא השתנות השווקים עסקנו מעט גם בנושא שווי הקרקע בזכות השימוש הכפול בשטח השווקים ביום כשוק ובלילה כמרכז בילוי. זוהי דוגמא ראשונה לחדירת התיירות הקולינרית, ובמקרה זה שירותים בתחום הבילוי וההסעדה למבקרים מקומיים וזרים במרחב הציבורי של השוק. יש כאן שיפור הניצולת בחשיבה ותכנון נכונים, עם שיתוף פעולה של הרשות המקומית בתחום רישוי העסקים והשכרת שימוש בשבילים לטובת ישיבת מבלים בשעות שבהן השוק סגור. יש שיתוף פעולה נוסף מצד הרשות המקומית בתחום טיפול בניקיון השוק במהירות וביעילות בשעות התפר בין סגירה הדרגתית של דוכני השוק לבין תחילת שלב הבילויים. הרעיון של כפל פעילות יום ולילה לא התחיל בשווקים אלא דווקא באזורי התעשייה. בשנות השבעים של המאה הקודמת נפתחו אולמי שמחות ומועדוני ריקודים באזורי התעשייה. הסיבה לכך הייתה זמינות חנייה בשעות הערב והיעדר מגבלות רעש. בשלב הראשון הייתה התנגדות לשינויי היעוד של מבני תעשייה לתחום הבילוי, וזכורים לכולם גם השיפוצים הבלתי מבוקרים שהביאו לקריסת אולמי וורסיי בתלפיות תוך המרת מבנה תעשייה לאולם אירועים. תחום הזליגה של אולמות ומועדונים אל אזורי התעשייה התרחב וגם מסעדות אופנתיות חודרות כיום למבנים אלו המאפשרים להן עיצוב מיוחד וחלל גדול מהרגיל. במקביל אנו גם עדים לניצול כפול של שטחים לבניית מגדלי מגורים מעל כבישים מקורים. זוהי גם כן דרך להימנע מבזבוז שטחי ציבור לשימוש מוגבל. בתחום הקולינריה, חלק משווקי האיכרים מתנהלים בחצרות מתנס"ים ובתי ספר בימי שישי אחרי הלימודים – גם כאן המדובר בשימוש נוסף בשטח הציבורי. שימושים כאלו הם תחום ההתרחבות הטבעי של כל הכלכלה החברתית כמו השכרות החדרים באייר-בי-אנד-בי, חלוקת או חילופי ההלנות בקאוץ'-סרפינג, ארוחות לתיירים בבתים פרטיים כמו בדיין-וויז ודומהו – כל אלו הינם כפולות של שימושים בשטחים פרטיים וציבוריים להרחבת השימוש הכלכלי באמצעות תיירות ותיירות קולינרית. פרויקט מעניין שבוצע גם הוא בירושלים בשוק מחנה יהודה לפני מספר שנים – סבתות מבשלות ביוזמת ארגון התעוררות (ובהשתתפות ביתי, יסמין) היה אף הוא דרך לשימוש נוסף במרחב הציבורי להפקת אירוע קהילתי / קולינרי שיכול להפוך לשוק קבוע של בישולים ביתיים

 

למעשה, תחום הקולינריה והתיירות הינו האמצעי הטבעי לשימוש שניוני בשטחים הציבוריים, מעצם היותו גמיש, ספונטני וניתן להתאמה לשעות פעילות מסוימות בצפון אמריקה מתרחב השימוש במרחב הציבורי לשוקי סופי שבוע – שווקים ניידים מעיר לעיר בנושאי צרכנות ואומנות. לשווקים אלו מצטרף תמיד מתחם קולינרי המגביר משיכת קהל. גם תחום האוטואוכל פעיל מאד בערבים ובסופי השבוע במרחב הציבורי ביצירת שווקי אוכל ליליים או מתחמי אירועים לסופי שבוע מבוססי אוכל ומוזיקה. ככלל, המרחב הציבורי הוא נכס של הכלל, ואמור לשרת את הכלל בדרך הטובה ביותר. בישראל חוששים מסגירת רחובות עבור מירוץ אבל בחו"ל מאד מקובל לעשות שימושים משניים ברחובות העיר, גם במחיר של הפרעה לתנועה המוטורית. רחובות ואזורים נסגרים לטובת שימוש קהילתי בכבישים כמקום לאירוע, מופע או שוק. המדרחוב לא חייב להיות תמיד מדרחוב, וניתן להשתמש בו כל ימות השבוע ככביש, אך כמדרחוב בסופי שבוע. שוק רמלה לוד הפועל יום אחד בשבוע יכול לשמש להצגת סרטים בלילות כדרייב-אין, חצרות בתי ספר יכולים לשמש כשווקי סוף-שבוע ורחובות באזורי תעשייה כבמות הרקדה למסיבות שבת. שילוב המזון והמשקאות באירועים אלו הינו חיוני ומשלים את התמונה לאירוע אמיתי

 

מוגש כחומר למחשבה לעוסקים בפיתוח עירוני וקולינרייה

המרחב הציבורי ותפקידו הקולינרי/ תיירותי