תיירות יתר[1] או חרדת תיירות[2]
 
חברת המחקרים סקיפט[1] המתמחה בחקר ענף התיירות טבעה באפריל 2016 את המושג תיירות ייתר ואף רשמה עליו סימן מסחרי. זו הייתה השנה בה התיירות העולמית חוצת הגבולות חצתה את רף מיליארד התיירים והשנה בה התיירות היוצאת הסינית הפכה לגדולה בעולם. מונח תיירות-היתר טומן בחובו התראת סכנה ולמעשה עלינו להבינו ולמצוא לו פתרונות

ברור כי כלכלת התיירות מבקשת באופן מתמיד לגדול, ושלא כבכלכלות אחרות – זוהי לא רק הכלכלה הגדולה בעולם, אלא גם זו שבמהלך חמישים השנים האחרונות עולה באופן עקבי. בשנת 1950 נעו בעולם 25 מליון תיירים חוצי גבולות (תיירות יוצאת/נכנסת להבדיל מתיירות פנים), ובשנת 2017 הגענו למיליארד ושליש תיירים. התיירות העולמית הוכפלה ב-18 השנים האחרונות מ-674 מליון בשנת 2000. הצפי להגיע לשני מיליארד תיירים חוצי גבולות מוערך על שנת 2025. מכיוון שבפריז נותר רק מגדל אייפל אחד, בלונדון רק פרלמנט אחד, בוושינגטון רק בית לבן אחד – ברור כי עומס התיירות על אתרים "ראשוניים" הופך אותם לצוואר בקבוק בו מורגשת תיירות היתר. התיירות צפויה להמשיך לגדול כשבמקביל ההגירה מהכפר לעיר לא מפסיקה, כיום מחצית מאוכלוסיית העולם מתגוררת בערים, וההנחה היא כי בעוד 50 שנה, 70% מאוכלוסיית העולם תהייה אוכלוסיית מעמד בינוני בערים. בנוסף לגידול מתמיד בתיירות ובחלקו של המעמד הבינוני בעולם – גם אוכלוסיית העולם ממשיכה לגדול בקצב מהיר ביותר והתוצאה במילים פשוטות, ערעור הבסיס האקולוגי של תעשיית התיירות
 
מה המשמעות המיידית והאישית של אובדן האקו-סיסטם בערים קולטות התיירות? המשיכה של הערים המשמעותיות בעולם, מתחילת התפתחות ענף התיירות הייתה תרבותית. בין אם המדובר בהיסטוריה, ארכיאולוגיה, מוזיאונים לאומנות או מטבח אתני ייחודי – המשיכה הינה תרבותית. היצף תיירותי גורם באופן מיידי לדילול חלקה של האוכלוסייה והתרבות המקומית ומתן כר נרחב להשפעות זרות על המקום. תנועת סלואו-פוד[2] קמה ב-1989 על רק חדירת המזון המהיר הבינלאומי למרכזים ההיסטוריים ברומא. זוהי למעשה הייתה ההתקוממות הראשונה נגד ההשפעות השליליות של התיירות על התרבות המקומית. באמצע שנות התשעים תושבי עמק נאפה בקליפורניה חסמו כבישים והתעמתו עם התיירים על רקע הפיכת יערות האלונים בוואדי לעמק חקלאי בו כל יקב הופך לגן אירועים וחוות טעימות ונשנושים והתושבים המקומיים נתקעים לפקקי תנועה וכבישים מתדרדרים. הדוח הראשון של סקיפט שטבע את הביטוי תיירות יתר התפרסם דווקא על איסלנד[3], בקיץ 2016 ולא היה ממוקד בתחום המזון והמשקאות
 
בתחום המזון והמשקאות ותיירות קולינרית, אנו עדים לאובדן זהות המסעדות המקומיות לטובת מסעדות תיירות. טברנות וטרטוריות הופכות למזנון לקבוצות, התפריט הופך סתמי, המחירים עולים והמקומיים נעלמים. האוכלוסייה המקומית מתרחקת ממרכזי הערים ההיסטוריות כי חדרי אירוח לתיירים מכניסים הרבה יותר מהשכרתם למקומיים. בהעדר אוכלוסייה – הקצב השכונתי, האופה והמכולת נסוגים לפריפריה, ומפנים את מקומן לחנויות מזכרות לתיירים המוכנות לשלם שכר דירה יותר גבוהה. האוטנטיות, התרבות והטעמים שהיו גורמי משיכה – הולכים ונעלמים, ולמעט ארכיטקטורה – היעד התיירותי מאבד את אופיו
 
ושוב, בתחום המזון והמשקאות, אנו עדים לאובדן המקומיות במיוחד בתחום השווקים. השוק, שבעבר היה מרכז העיר, מקום המפגש של הקהילה, מקום להיכרויות ובילוי – הפך לנחלתם של התיירים. שווקים מפורסמים כמו הבוקרייה בברצלונה, המרקטו סנטרל בפירנצה, קאמדן, קובנט ובוראוו מרקט בלונדון ואפילו אצלנו שוק מחנה יהודה – כולם, בזכות האדרת חלקה של התיירות הקולינרית, הפכו לאתרי תיירות ובילוי הרבה מעבר תפקידם לשרת את האוכלוסייה המקומית לרכישת תוצרת טרייה. התיירים לא יכולים להיות היחידים שמואשמים בקריסת תפיסת השוק המקורית, ברור כי הקמת הסופרמרקטים השכונתיים, שירותי המשלוחים, האדרת חלקה של האכילה במסעדות ועוד גורמים רבים אחרים היו מעורבים בתהליך. אבל העובדות הפשוטות הינן כי כל שווקי המזון ההיסטוריים – הפכו להיות אתרי תיירות ומכירת המזון הטרי בהם הצטמצמה כמעט לאפס
 
שילוב שלושת הנושאים הנ"ל ביחד מייצר את הסיכון שבתיירות יתר: (1) אובדן האוטנטיות התרבותית (2) אובדן תרבות האוכל הקלאסית (3) אובדן המסעדות המקומיות לטובת מזון בינלאומי. זוהי מלחמת הסושי / פסטה / המבורגר נגד השקשוקה / סביח / פלאפל. זוהי המלחמה לשימור תרבות המטבח של סבתא, מטבח החמין, הממולאים, הבצקיות העדתיות במרק, התבשילים הפשוטים שריחם ממלא כל חדר מדרגות מיום חמישי ועד מוצאי השבת אל מול המזונות המוכרים והמנחמים שבהם קשה לטעות – העולם השטוח של הקולינריה העולמית
 
מכיוון שמגמות הגידול בענף התיירות רק צפויות להמשיך ולגדול בשנים הקרובות אנחנו, אנשי ענף התיירות וענף המזון והמשקאות צריכים לקחת את המושכות לידיים ולהתחיל להשפיע על התיירות ולא לקבלה על תחלואיה. הפתרון הוא לא פחד אלא ניהול! ניהול מושכל של משאבי התיירות כולל הארכת שעות הפעילות באתרים מרכזיים, עידוד תפעול מרכזים קולינריים השומרים על אוטנטיות מקומית כשלצידם תהיה קיימת אופציה לחלופות בינלאומיות. לקחת את המושכות אומר לפעול בראייה מרכזית, תוך ניתוח והבנת המשמעויות – ויצירת תשובות לפני שמגיעים לשלב משברי. היו מקומות שניסו לייקר את השירות על מנת לדוחת את כמויות המבקרים, אחרים הטילו מיסים על התיירות. ברומא הקנס לכניסת אוטובוס לעיר עומד כיום על 500 אירו ליום, בניו יורק סגרו את שירות האייר בי אנד בי לאור אי גביית מיסי חדר כנדרש בחוק. בתל אביב ישנם כיום 8800 יחידות דיור - חלקן של חדר אחד, ומרביתן יותר, המוצעות באמצעות אייר[4] בי אנד בי שהן כ-10% יותר מכלל מספר חדרי המלון[5] בעיר! משמעות הדבר היא כי דרישות השוק מתאימות את עצמן לצרכים – וכפי שהשוק יודע לתקן את החוסר בחדרי אירוח – סביר להניח כי יידע לתקן עצמו גם בתחומי המזון והמשקאות – שהן מוקד ענייננו
 
רק כדוגמא, שוק הלילה במרקש הינו אחד משווקי המזון ואוכל הרחוב המפורסמים בעולם. זהו שוק שנפרש עם חשיכה בכיכר העיר ומתפרק לפנות בוקר. זו הייתה דרך הבילוי הקייצית של התושבים שסבלו מחום הקיץ, ויצאו למקום פתוח ומאוורר אחרי השקיעה. שוק זה איבד מקסמו לפני שנים עם הגעת החשמל לבתי התושבים שעברו לצרוך טלביזיה ומזגן במקום הישיבה בכיכר הפתוח. לפני עשור רצתה העירייה להפוך את השוק לחניון ורק כשהתיירים גילו את המקום והתחילו עלייה לרגל לשוק זה, חזרו המקומיים לפקוד אותו. מגמת השינוי של חזרה למקורות הביאה לביטול ההחלטה על הריסתו.
 
דוגמא נוספת, בעיר פורטלנד בצפון מערב ארה"ב היה צורך להרחיב את מערכי ההסעדה לאור עליית מחירים במסעדות מחוסר תחרות ודרישה רבה. שטחים במרכז העיר הושכרו במחירי עתק, אבל סיפקו תעסוק רק לשעה וחצי בסביבות הצהריים. במקביל, בשכונות הרחוקות – שכונות המגורים, לא התפתחו מספיר מסעדות למעט מזון מהיר. העירייה עודדת את הקמת משאיות האוכל, אפשרה להם לעבוד ברחובות מרכז העיר, והקצתה לטובתם מגרשי פעילות בשכונות המגורים לשעות הערב המוקדמות. כך התווספו ספקים ללא צורך בבנייה במרכז העיר, ללא העלאת שכר דירה ועם הרחבת המגוון והמיוחדות גם לשכונות המגורים. פורטלנד היום, כעשור אחרי הטמעת השינוי הנ"ל – נחשבת כבירת משאיות האוכל בארה"ב
 
אצלנו, כאן בירושלים – החשש כי חיי הלילה ישתלטו על שוק מחנה יהודה נמוג כשהתברר כי העסקים חייבים להשתמש במרחב הציבורי לצורך תשלום שכר הדירה. במרחב הציבורי, מדיי לילה, נפרשים שולחנות וכסאות המשלשים את כמות מקומות הישיבה למבלים. כניסת עסקים נוספים לא תתאפשר כי המרחב הציבורי כבר נסתם בשולחנות וכסאות, וכך נשמר מאזן העסקים
 
שלושת הדוגמאות הנ"ל מצביעות על יכולות שונות לשלוט, באמצעות ניהול וראייה כלל מערכתית, על נושא המצאי והמלאי ולהגיב על צרכים משתנים. התיירות תמשיך לגדול, ועל העוסקים בענף תגדל האחריות לשפיותו ותפקודו. אני קורא מפה להקמת תנועה לתיירות ירוקה יותר, תיירות שמשתפת פעולה עם הקהילה ולא מתחרה על משאביו. בחסות ארגון סלואו-פוד אנו עומדים לפתוח בפיילוט בתחום זה ואשמח לשמוע רעיות ושותפים פוטנציאליים