טרנד הפסטה
 
במשך שנים אנו מחפשים טרנדים בענף המזון והמשקאות, ובתחומי התיירות הקולינרית. מרבית הפעמים שכתבתי על הנושא – התמקדתי בירק או תהליך, משהו שהופך לפופולארי ומצטרף יפה למנה עדכנית. הפעם בכוונתי להתמקד דווקא במנה העיקרית. למרות שהעולם מתרחק בהתמדה מתחום הפחמימות, ובמיוחד הפחמימות הפשוטות, דווקא בתחום המזון והמשקאות אנו עדים לגלים של פחמימות המסמנות את הענף לתקופותיו. גל ההמבורגריות העולמי לא פסח על ישראל, ואפילו השף רוט לא ויתר על הזכות להצטרף לגל אוכל הרחוב ולהציע לנו את שמונה. השף הטלביזיוני אייל שני בחר להתמקד בפיתה כמאפיין אוכל הרחוב הישראלי – וייצר את המזנון האורז בפיתה מטבח מתקדם. את גל ההמבורגרים השלים מעגל הטורטיות בו נפתחה מסעדה בדגם מקסיקני בכל בלוק. המגמה היום היא להתמקד בפסטה ברשתות הפאסט-קז'ואל בהן עסקתי לפני מספר ידיעונים
 
כן, הפסטה התחילה את דרכה כאוכל איטלקי, ככל שניתן לאתר, כאוכל רחוב בנאפולי. עד היום, כינוי גנאי לתושבי נאפולי הוא אוכלי הספגטי – עיר בה במסיבות לילה נהוג להגיש בחצות ערמת פסטה באריזת מפת בד ברוטב קאצ'יו-פפה – ואכילה בידיים חשופות. הפסטה היא בסיס מעולה למטבח פאסט-קז'ואל כי ניתנת לבישול במהירות והרטבים יכולים להיות מוכנים מראש. הפסטה ניתנת לניוד לטובת משלוחים ולקיחה הביתה, וחומרי הגלם זולים ומאפשרים תמחור תחרותי ביותר
 
אני מניח כי רוב קוראי הידיעון אינם מודעים לקיומו של ארגון[1] עולמי של יצרני הפסטה, ואולי גם תוכלו להמשיך לחיות ללא מידע זה, אבל בין יתר פעילויותיו – הארגון מפרסם מדדים על צריכת הפסטה. מתברר כי האיטלקים מייצרים (3.3 מליון טון) הכי הרבה פסטה, צורכים (1.5 מליון טון או 26 קג' לאדם בשנה) הכי הרבה פסטה ובצדק, נחשבים לאומת הפסטה העולמית. למרבה הפלא, במקום בשני בטבלת הצרכנים ונצואלה עם 12.3 קג/אדם לשנה ומיד אחריה טוניסיה עם 11 קג/לאדם. ארה"ב, בה נמדדה העלייה המשמעותית לתשעה קג' לאדם הצליחה להגיע למקום השביעי עם שבדיה ומרבית מדינות אירופה סובבות את שמונת הקג' לשנה
 
במרכזי הערים בארה"ב מתפתחות בשנתיים האחרונות[2] עשרות מסעדות המתמחות בפסטה עם תג מחיר אטרקטיבי ביותר. בשיחה למגזין בלומברג אמרה השפית אלי לאראייה המנהלת את לה-סוסטה[3] ושותפתה של סמנתה ווזר ממציאת קונצפט המסעדות הטבעונית ביי-קלואי, כי ביקור באיטליה הדליק אצלה נורה אדומה אחרי ששילמה 5 אירו על מנת פסטה מעולה, ובחזרה לניו יורק נדרשה לשלם 25$ למנה ולעשות הזמנה טלפונית מראש למקום ישיבה. זהו הבסיס החשיבתי למסעדות הפאסט-קז'ואל. מהיר, פשוט, זול - מנת פסטה בלה-סוסטה עולה עד 13$, וטעים מאד. זמן הבישול של פסטה טרייה עומד על כשתי דקות. פסטה קפואה על שלוש. הרטבים מוכנים מראש ומנה יכולה לצאת לשולחן תוך חמש דקות מהזמנתה כולל עיצוב צלחת. בקצב החיים של ארוחות הצהריים במרכזי העסקים זהו זמן תגובה מעולה – נושא אליו התייחסתי בידיעון לא מזמן שעסק בתחום המסעדות המהירות. ייתרה מכך, חומרי הגלם למנת פסטה זולים ממנות מבוססות פרוטאין כהמבורגר איכותי או מנה בשרית אחרת
 
להבדיל מהמטבח האיטלקי המקורי בו פסטה נחשבת למנה ראשונה, במטבח האמריקאי ניתן בהחלט לראות בפסטה מנה עיקרית כשלצידה ניתן להזמין סלט איכותי או כוס יין, ולסיים את הארוחה בפחות ממחירי היעד של עד 20$. זהו תג המחיר הגבוה של מנות הפאסט-קז'ואל, ובמרבית המקרים מנת הפסטה תתומחר עד 10$, כעיקרית או כמנה מוגדלת לחלוקה עד 12-14$
 
מה שאפשר את העברת הפסטה ממסעדות המזנון הזולות או המזון המהיר כסברו לדוגמא אל מסעדות הפאסט-קז'ואל היה המעבר לשימוש בפסטה טרייה המוכנה לפי הזמנה, במקום. מגוון הטעמים האינסופי[4] ויכולת השף להמציא מנות עונתיות המבוססות על השראה מהמטבח האיטלקי הפכה את הפסטה למנה עיקרית במקום ראשונה, מנה טובה להגשה במסעדה או ללקיחה למשרד או לבית. היכולת לארוז ולשגר את הפסטה בקופסא הפך אותה למצרך מעולה למשלוחים שגם הוא טרנד מתפתח המשתלב נהדר בגל האיטלקי למשלוחי פיצות גם כן
 
גם על ישראל לא פסח גל המסעדות האיטלקיות, וסביר להניח ששיאו עוד לפנינו
 
ואם בעסקי טרנדים אנו עוסקים, המילים הבולטות בשנה החולפת היו דווקא בתחום הטעמים. החזק ביותר היה בחלופות מן הצומח לפרוטאין. חברות בארה"ב הצליחו לייצר המבורגר ונקניקיות צמחוניות ברמת טעם הקרובה מאד למקור. בעתיד, סביר כי תכונות הבישול יצטרפו לטעמים אלו, בדרך של בישול מדיום או נקניקיות מעושנות ... כן התחילו להמריא טעמים חדשים שמוצאים מקומם למרכז הבמה כמו קרמל מר או מעושן, שום שחור (כבוש) או חריפות מוגזמת מאימוץ המטבח המקסיקני ועד מעבר העריסה למרכז הבמה. נותיר משהו לכתבות הבאות ונפרד לשלום