העברת מסרים בעיצוב – גרפיקה, ארכיטקטורה וקולינריה

 

ההשקעה בעיצוב בתחום הקולינרי בשנים האחרונות הינה בור כרוי לפתחו של יזם. מיליוני שעות עבודה, ובמקביל מיליונים רבים של שקלים, או דולרים, מושקעים בכל פיתוח של מתחם קולינרי חדש – ומרביתו הולך לעיצוב. הכל עיצוב! ממראה החיצוני של המבנה, לתאורה, לגודל וגובה חלל האירוח, חיפוי הקירות ואפילו חומרי הגלם מהם מיוצרים השולחנות. האמונה העומדת מאחרי ההשקעה האדירה בעיצוב היא כי המדובר בהשקעה חיונית וחד פעמית, כמעת צפויה מראש, ותפקידה לייצר משיכה למקום, ייחודיות ושווי. בעשורים האחרונים עברנו שלבי התפתחות שונים וקמו ועלו אופנות לאורך הזמן. במאמר קצר השבוע אנסה להעריך את כיוון ההתפתחות בו אנו צועדים

 

נתחיל בתזכורת דווקא על נושאי התוכן, כי העיצוב אמור, בסופו של דבר, להקרין לשם. המסר של המקום הוא בראש ובראשונה מסר קולינרי – ועלינו לצאת מתחומי הפסיכו-קולינריה על מנת לתכנן נכון את המקום. בפסיכו קולינריה הזכרנו תחומים ראשוניים כמו מקומיות, בינלאומיות, אוטנטיות, תקציב, שוויץ, צמחונות/ טבעונות, חדשנות, מטבח עילי, חברתיות, אווירה, התנסות וכו. כל אחד מהכותרים הנ"ל, ובמיוחד שילוב של שניים או שלושה מהם – יוצר קו של מסר קולינרי אותו נרצה לשווק ללקוח. כך לדוגמא – דוכן פלאפל (אוטנטי ותקציב דל) יעוצב שונה מבר הכרויות (חברתי, אווירה ואולי שוויץ וחדשני). מטבח שוק – מול מטבח חדשני, בינלאומי (מקסיקני, סיני, קוריאני או איטלקי) מול סבתא ג'מילה וחברותיה

 

המסר במטבח המקומי/אוטנטי/שורשי היה רהיטים מבית סבתא, תמונות משפחתיות על הקירות, תפריט בכתב יד ודודה שמנהלת את צוות השירות. משם עברנו לעיצוב המיובא ממסעדות היוקרה בחו"ל – הרבה בדים, תקרות גבוהות, מנורות גדולות ... אירופאי במראה שאינו קשור למטבח. אחר-כך נולד העיצוב התעשייתי – צינורות ובטון חשוף, ובעקבותיו – הסגנון הכפרי עם הרבה עץ גלוי – גלוי בכל מקום מהקירות לרצפה. לא אלאה את קוראיי המכירים את הענף מזה תקופה בכל האופנות שפגשנו בדרך – אבל השפעתן הייתה חוצת גבולות – מגודל וסוג הפונט בתפריט, דרך עיצוב אתרי הרשת החברתית, דפי האינסטגרם, בחירת הכיסאות, רמת התאורה בהתאם לשעת היום, צבעי המנות והצילחות – הכל עניין של מסרים ואופנות. אז להיכן נעלם האוכל? מהי הקולינריה בין כל חומרי הבניין והדפוס

 

הוושינגטון פוסט, במאמר מעניין מתחילת מאי השנה[1] מצביע על מגמה חדשה בעיצוב מסעדות ההופכת את הקערה על פיה – הם הגדירו את קו העיצוב המתפתח כעת "נשי". הרבה יותר רך, מואר, לבן וידידותי. הכתבה עצמה מעניינת ומאירת עין לכיווני הטרנד המתפתחים, שתמיד אני מנסה להיות צעד לפניהם – אבל יותר מעניינות דווקא התגובות של הקוראים. הקוראים מדגישים את הבעיות שהיו להם עם הטרנדים הקודמים - כדוגמת החושך והקושי בקריאת התפריטים, נוחות הישיבה, המרווחים בין כסאות או ההיפך – האהבה לשימוש בחומרים חמים – עץ ובד וכדומה. תגובות הקוראים מצביעות על הצורך להאזין לחוויית המשתמש לא פחות מהצורך במסר עיצובי להשגת תדמית

 

המסר האישי שלי הולך דווקא חזרה לתוכנה של הצלחת ולא לצבע הקרמיקה – לי חשוב מאד לראות בתפריט, באתר האינטרנט ובתמונות המועלות לרשתות החברתיות את ההבנה לצרכים הקולינריים – חומרי הגלם של המנה, הבנה לרגישויות הלקוחות, עובדות על טכניקת הבישול והערך הקלורי, סיפור הרקע של המנה. לי חשוב לראות מקום שנעים לשבת בו כי מסעדה אינה עוד צורך אלא סוג של חוויה. לעיצובה של חוויה צריך מרחב לפרטיות חברתית מחד, היכולת לקיים שיחה בניחותה סביב שולחן האוכל ובמקביל תחליף למרכז הקהילתי כמרום מפגש לחברים. אישית, ההשקעה המוחצנת בעיצוב תמיד הפריעה לי, גם כשעמדתי בניגוד מוחלט לטרנדים ה"עדכניים" כי מבחינתי מחירה הסופי של חוויית המזון והמשקאות הייתה חייבת להיות נגישה. קריאת הכתבה בוושינגטון פוסט האירה את עיני כי ניתן להתחיל להוריד בהשקעה על המראה ולחזור להשקיע בתוכן המנה. ימים יגידו

 

[1] https://www.washingtonpost.com/lifestyle/food