הכלכלה החדשה, תיירות קולינרית ופוליטיקה של נפגעים
 
כותרות ענק בעיתונות מבשרות על עלייה דרמאטית בהיקפי התיירות. הנוסע השלושה מליון[1] יגיע בקרוב לארץ,  ובזכות הקדמתו אולי נזכה לראות אפילו את הארבעה מליון השנה. במקביל, המלונות שהציגו מספרי שיא חדשים ברווחיותם בוכים על התחרות הבלתי הוגנת מדירות מרוהטות המוצעות במחירים זולים מדי לטעמם דרך אתרי הכלכלה החדשה. אז למה המלונות יקרים? למה דירות להשכרה מתמלאות בהשכרות קצרות במקום זוגות צעירים? לה אתר כמו בוקינגס[2] או הוטלס[3] משווק חדרים מרוהטים בדירות או דירות מרוהטות לשכירות יומית? ולמה אתרי חוכמת ההמונים מדרגים שירותים אלו? התשובות פשוטות ונלמדות כבר בספרי המבוא לכלכלה – תחרות! כוחות השוק! היצע וביקוש ... הבסיס להבנת ההתנהלות הכלכלית. המחירים של מלונות בישראל שערורייתיים. מלון טוב במיקום טוב, גובה עבור החדרים הגרועים ביותר, אלו הממוקמים עם חלון לכיוון המכבסה או מגרש החנייה – אלפי שקלים ללילה. צימר במבנה רעוע עם אמבטיה המחוברת למנוע אוויר "ג'קוזי" במחיר 700 שח' ללילה וחדר מסוג דלוקס במלון איכותי כמו המלך דוד בסדר גודל של 3000שח' ללילה, לפני מע"מ ומחוץ לתאריכי הקיץ והשיא. במחירים כאלו ברור כי אדם היוצא לחופשה בחו"ל מבין כי יוכל לחיות טוב מאד אם ישכיר באותה התקופה את דירתו הצנועה תמורת 400-500 שח' ללילה (מחיר שיאפשר לו שהות במלון פשוט במרכז עיר אירופאית ממוצעת). 400 שח ללילה מתקבצות ל-12,000 שח' לחודש, כמעט פי שלוש ממחיר השכרת דירה לטווח ארוך. השכירו דירה, רהטו אותה, כמה צילומים עם פוטושופ, צרו לעצמכם אתר קטן באייר-בי-אנד-בי[4] או מי מדומיו ובמחיר שעתיים עבודה ביום של איסוף כביסה, החלפת מצעים, ניקיון קליל ומענה למיילים – הסתדרתם כלכלית. נכון, על פי חוק תהיו חייבים לשלם מס על הכנסתכם מהשכרת דירה, אך המדובר במס שולי של 10% בלבד כל עוד נמנעתם מלתפעל 10 דירות (זהו פסק הדין של ביה"מש העליון בנושא). מניסיוני הזעום בתחום ומבדיקת הנושא טרם העלאת כתבה זו לאוויר – אלפי אנשים, או לייתר דיוק כארבעים אלף אנשים כבר חשבו על רעיון זה לפני – בארץ. ברור שהמלונאים מפחדים. כמות החדרים המוגבלת מאשרת ספסרות במחירי החדרים. כשהמלאי מוגבל המחיר מרקיע שחקים. מחיר שירותי התיירות בישראל גורם לאובדן עבודה שמקרינה על כל ייתר העוסקים בענף – ממורי דרך, נהגי תחבורה פרטית וציבורית, מסעדנים ומלצרים, טבחים ובקרי ביקורת גבולות – תעשיית ענק הסובבת את התיירים. האינטרס שלנו כאנשי תעשיית התיירות היא לעודד גידול במספר המבקרים, ובהעדר גידול התואם את פוטנציאל התיירות – יבורכו העוסקים בכלכלה החדשה – ויבורכו משכירי החדרים.
 
במקביל, זה הזמן לקרוא לממשלה לדחוף את ענף התיירות לפיתוח מואץ של מלונות עממיים, וכמו מחיר למשתכן – בתמורה לקרקע ורישיונות בנייה מואצים – יוקצו קרקעות אלו למי שיתחייב למחירי חדרים שפויים. ידיד סיפר לי בדיחה כשהתחלנו את הדיון על מחירי חדרי האירוח בישראל שאת סופה אין צורך לצטט "מדוע הכלב מלקלק לעצמו את ..." – כי הוא יכול. אותו דבר חל על מחירי שירותי ההלנה בישראל. המלונות הנבנים בשנים האחרונות אינם גדולים מספיק, ובנייתם אינה מדביקה את קצב הגידול בתיירות. עשרות הבניינים במרכזי הערים שהוסבו למלונות בוטיק אינם מספקים באמת נפח אירוח נדרש. מחירי המלונות גבוהים מאד וכאשר ברומא, לונדון או פריז חיפוש אינטרנטי לחודש הבא יציע מגוון חדרים במלונות תיירות (3 כוכבים ומעלה במיקום שאינו עולה על 3קמ ממרכז העיר) במחירים של עד 60$ לחדר ללילה – בתל אביב או בירושלים אין כל סיכוי למחיר זה או אפילו כפול ממנו. כן, אנחנו גם יקרים בתחומים אחרים המיועדים הן לתייר והן לתושבי המדינה מה שהופך את ישראל ליעד השישי הכי יקר בעולם ואת תל אביב דירגו במקום ה- 11 ברשימת הערים היקרות בעולם.
 
נחזור לנושא החלופות, ועל הפרק הכלכלה השיתופית- אותם בודדים המציעים שירות שאינו מקצועם אלא קיים אצלם בעודף והם מוכנים לחלוק אותו עם סביבתם. שרות הסעות ברכבים פרטיים, בין אם כנסיעה בה חולקים את ההוצאות במסלול ושעות קבועות – חלוקת הנסיעות לעבודה ולבית, או שירות חלופי למוניות ברכבים פרטיים כמו אובר. שרותי הלנה מקאוץ' סרפינג[5] בה אין כלל תשלום בגין השימוש בלינה - מקובל לא להישאר יותר מיומיים ולחלוק בהוצאות הבית או בארוחה טובה. המשך בשירותי השכרת חדר בדירה פעילה או דירה בזמן היעדרות או סתם דירה מרוהטת בהשכרה לתקופות קצרות – שיטת אייר בי-אנד-בי, וכלה באתרי הזמנת חרי המלונות מבוקינג ועבור להוטלז או טריווגו – כל אלו מציעים כיום דירות נופש לטווחים קצרים.
 
הלחץ של המלונאים עבד בניו יורק[6], שם נאסרה השכרת דירות לטווחים קצרים עקב דרישות חוקיות לתשלום מס תיירות – נושא שקיבל טיפול ונפתר בדרך של ניכוי במקור. גם בלונדון[7] נעצרה השכרת דירות הנופש לטווחי זמן קצרים בחקיקה שמנעה שכירויות קצרות מעל 3 חודשים בשנה - שנעקפה ע"י השכרה באמצעות חברות נדל"ן. כאמור בפתיח של הכתבה – כוחות השוק, היצע וביקוש – אלו יחדיו יוצרים את הכלכלה החברתית וגורמים לשינויים בזמן אמת בחשיבה התיירותית והחשיבה הענפית.
 
בתחום המזון והמשקאות אנו עדים למספר תהליכים העוברים על התיירות בראייה של הכלכלה החברתית: מחד – כל הארוחות השיתופיות[8] והאפשרויות להצטרף למקומיים לארוחה בבית. מקומות אלו עדיין פטורים מכל תקנות משרד הבריאות, אין להם חובת מטבח עם חדרים נפרדים לקליטת ירקות ובשר, אין להם חובה בבור שומנים ובקירות מחופים לכל גובהם. מאידך, הרעלת מזון אחת וסיפור עליה ברשת החברתית – יביא לחיסול של מטבח כזה. הרשת החברתית היא המקדמת מכירת שירותים אלו ובאותה מידה, ובמהירות כפולה ומכופלת, יכולה להביא לסגירתם. שוב, אלו כוחות השוק האמיתיים בעידן של תקשורת בזמן אמת.
 
בתחום המזון והמשקאות אנו מגלים את הכוח המיוחד שיש לדירות להשכרה לתקופות קצרות במיוחד בהיבט של מטבח המדלג על הצורך לצאת למסעדות שלוש פעמים ביום. משפחות עם ילדים, צעירים על תקציב מוגבל, מגליי עולם המעדיפים טיול ארוך וחסכני על פני נהנתני וקצר – כל אלו נהנים לבלות בשווקים ובמרכולים ולבשל לעצמם ארוחות על חשבון היציאה למסעדות. הוסטלים הפונים לתיירות היותר זולה מציעים מטבח לשירות עצמי הזוכה לפופולאריות רבה מאד מבין הצרכנים.
 
בתחום המזון והמשקאות תופסים סיורי הטעימות מקום הולך וגובר. גם כאן סוג של כלכלה שיתופית תופסת גובה והם סיורי החינם[9], סיורי האפליקציות[10] וכרטיסי הטעימות[11][12]. סיורי החינם במרחב העירוני אינם באמת בחינם, אך מחירם נקבע על ידי הלקוח, בדרך של תשר למדריך – ולאורך המסלול, התשלום לספקים נעשה ע"י המטייל עצמו. סיורי טעימות ואוכל מתקיימים כמעט בכל עיר בעולם, וסיורי חינם בחלק ניכר מערי המערב. סיורי השווקים הכוללים טעימות, כרטיסיות של טעימות הבונות מסלול קולינרי בדרך של כרטיסיית נייר או אפליקציית טיול.
 
כמו בשירותי האירוח, גם בתחום הקולינרי, המסעדות מזהות את התחרות הנוצרת מהבישול הביתי שהופך למסחרי. המסעדנים שעסוקים בשנתיים האחרונות בהסתתרות אחרי המסכנות, כפי שסיקרתי בשבועות האחרונים, ואשתדל שלא לחזור על עצמי – מבינים את הבעייתיות בארוחות חברתיות הנותנות ערך מוסף למזון. בעולם המגמה לארוחות חברתיות בסימן עלייה בעוד מסעדות היוקרה בסימן ירידה. חומרי גלם בעלייה ונשנושים בעוד ארוחות מלאות סביב שולחן מכוסה במפות – בירידה. את הטרנדים הללו ניתחנו בשנה האחרונה – אבל המסקנה המתבקשת היא להשתנות ולא להילחם. להוזיל מנות, לעבור יותר למנות לחלוקה, להיות נדיב ולהיות חברותי – לדבר עם האורחים, לספר את הסיפור של המקום. במקום ארוחה יקרה למעט סועדים לדרבן סבבים על השולחנות, צריכת משקאות מוגברת ושעות פתיחה יותר "חברתיות.
 
ברור כי כמו בכל ייתר המאמרים שאני מפרסם – השאלה היא תמיד מהו כיוון התפתחות ומהו טרנד חולף? זוהי השאלה הקשה ביותר אבל הסימנים מראים שהנהנתנות חלפה את השיא וכיום מנסים להתייחס למזון הרבה יותר כאל חיסכון זמן (היעדר בישול בבית), תחליף חברתי (מקום מפגש) וחשיפה לגירויים חדשים – פתיחות למזון ניסיוני, מזון עמים ועדות, מעבר לטעמים שאינם מאזור הנוחות וחשיפה לאלכוהול בכמויות עולות – קחו את זה, כל אחד, למקום שמתאים לו.