ההשבה לטבע של בסיס ייצור לחומרי גלם, והפעם – דגים ועוד
 
 
לפני כחודשיים התחלתי לכתוב מאמרים בודדים על חומרים, בעקבות דברים שהדליקו לי ניצוץ. הפעם אני רוצה לחשוב בקול רם על נושא הדיג, הדגים והחלבון כמרכיב חיוני בתזונתנו. העולם צפוי להגיע לרמת תפוסה של שמונה מיליארד תושבים לפני סוף  2020 ובעיית התזונה של אוכלוסייה כה גדולה הינה אתגר קיומי לכל מערכות ניהול החקלאות בעולם. בעבר היו הערכות כי תגיע נקודת פיצוץ שתחייב צמצום האוכלוסיות. נקודת פיצוץ כזו הוערכה בתום מלחמת העולם השנייה בארבעה מיליארד, אבל באמצע שנות השבעים נחצה המספר בלי להניד עפעף. למעשה, במהלך המאה העשרים שילש היקום את מספר תושביו והמספר ממשיך לגדול
 
ארה"ב מספקת כיום את מרבית הפחמימות העודפות בעולם, בין בדרך של תבואות או תירס. עודפי הייצור האמריקאיים בזכות שטחי החקלאות הנרחבים במערב התיכון מיוצאים לרוסיה, ישראל ואפריקה במחירים מסובסדים המקלים על תזונת העולם. אבל, לצד מרכז האספקה קיימת גם סכנה אדירה – מה יקרה אם נגיף מסתורי, בלתי מוכר ועמיד  למשמידי החרקים או המחלות יפגע במרכז ארה"ב? שנתיים ללא תבואה אמריקאית יגררו רעב עולמי. יתרה מכך, התבואה הינה בסיס לאספקת הפחמימות – אבל מה לגבי צרכים בסיסיים נוספים? שאלה מקבילה נוגעת  לנושא ההינדוס הגנטי. הגידולים במערב התיכון מתבססים על זנים מהונדסים גנטית, הן ברמת התפוקות ליחידת שטח, והן בנושא העמידות בפני סיכונים. האירופאים אוסרים כיום מזנים אלו להגיע ליבשתם – אבל מה אם יתברר כי תופעות לוואי יחייבו הפסקת השימוש בזרעים אלו וחזרה לזנים מקוריים? נפילה דראסטית בתפוקות תביא גם היא לרעב עולמי. חשוב לזכור כי מעל 60% מאוכלוסיית העולם מתגוררת באסיה בה בסיס התזונה הפחמימתי הינו אורז
 
התירס שמגדלים בארה"ב משמש בעיקר כבסיס להאכלת בעלי חיים. בעולם מגדלים כמיליארד וחצי טון תירס ומעל שליש ממנו מיוצר בארה"ב. תעשיית הבקר המתועשת, זו שאינה בנויה על מרעה פתוח – מתבססת על מספוא ותירס טחון. הרפתות התעשייתיות עסוקות בשני תוצרים – חלב ועגלים לבשר. למרות אהבתי לסטייקים ובישולים אחרים מבשר, חייבים להודות כי ייצור קילו חלבון מהחי משתמש בכמות משאבים עצומה – כ- 20,000 ליטר מים לעומת 400 ליטר לייצור קילו חיטה. שוק הבקר תורם 18% מכמות גזי החממה בעולם – הרבה לפני כלי תחבורה שתורמים מעט למעלה מ-13%. גם גידול דגים צורך כמויות מים אדירות, כשהמדובר בגידול בבריכות. כחמישית מכלל צריכת המים במדינה כרוכה בגידול ותעשיית הדגים
 
אז, למה מיקדתי את המאמר בכותרת של דגים? כי קיימות שיטות נוספות ובעיות רבות נוספות בתחום גידול הדגים. אפתח בסיפור אישי. לפני כמעט 25, כשעמדתי לסיים תקופת שירות בארה"ב, יצאתי עם המשפחה לסיור עומק מחוף לחוף. בצפון מערב ארה"ב, באזור נהר קולומביה[1] המשמש כגבול בין מדינת אורגון לוושינגטון, נתקלתי לראשונה בחיי בחקלאות דיג בים הפתוח. מתברר כי ממשלת ארה"ב, המפקחת באופן חמור ביותר על תעשיית הדיג, עוסקת בגידול דגיגונים והשבתם לים הפתוח. מטרת הפרויקט האדיר, המתקיים במרבית הנהרות הגדולים, לאפשר דייג בתנאים טבעיים וכמעט ללא הגבלה. זוהי דוגמא מיני רבות כשהבולטת ביותר הינה דווקא באלסקה, בה תעשיית הדייג אדירה ומבוססת כמעט בלעדית על הרבייה ממשלתית. בכותרת מאמר זה הצבתי תרשים שלדעתי אומר הכל על יכולת ממשלתית להשפיע על הדייג והדגה. בטבלא מוצג ענף הדייג באלסקה המתמחה בדייג סלמון. העלייה בצריכת הסלמון משנת 1900 ואילך ברורה, אך גם ההשפעה על הטבע והתדלדלות המשאבים הטבעיים. משנת 1980 ואילך החלה התערבות במשק הדגה העולמי (צהוב בטבלא) על ידי "ייצור" דגיגונים במתקני הרבייה ממשלתיים והחזרתם לטבע. כיום דגים מורבים אלו, בהיקף העולה על מיליארד וחצי לשנה, מהווים כשליש מהדגים הניצודים כל שנה, וכמות הדגה בים נמצאת בסימן עלייה. זוהי דוגמא להתערבות חיובית ואיזון מחדש של הטבע ללא גידול תעשייתי של דגים במתקנים כבריכות או מצבורים- כלובים, בים. להבדיל מהשיטה האמריקאית המתוארת כאן, בנורבגיה שהיא ספקית דגי הסלמון השנייה בעולם, עובדים בשיטת הכלובים וגידול תעשייתי במעמקי הפיורדים. גם כאן, לאור התדלדלות הדגה בים, מקבלים דגיגונים ממכוני הרבייה – בנורבגיה רובם פרטיים. דגים טריים בישראל מגיעים מבריכות הדגים בצפון שפלת החוף או עמק בית שאן ודגי ים מגיעים ברובם מחקלאות ימית בקפריסין ומצריים
 
אנו מדברים כאן על שלוש שיטות של חקלאות ימית נפרדות לחלוטין – הראשונה, התערבות במאזן הדגה בים הפתוח. השנייה גידול בכלובים בים הפתוח והשלישית גידול בבריכות דגים. לכל אחת מהשיטות יש נקודות יתרון וחיסרון, אך לדעתי תגבור הדגה בים ממשיך תהליך טבעי במינימום פגיעה בסביבה
 
הים התיכון סובל מדיג הרסני מזה מאות בשנים. בהיותו ים כמעט סגור לחלוטין, מאזן הדגים -הינו התרבות טבעית מול דיג, ומכיוון שמרבית אוכלוסיית העולם העתיק גרה בסביבתו – הוא היה הים הראשון שנפגע מעודף דייג. לכך יש להוסיף את נושא איכות המים, בהיותו ים כלוא, רמת ההתרעננות של הים התיכון מוגבלת וכל מי שפכים המגיעים אליו, מגבירים את רמת הזיהום הכללית של הים. חלק ממי השפכים טובים לדגים ומשמשים כמזון, אבל חומרים כימיים הנשטפים לים מריסוס שדות או משפכים תעשייתיים, ובמיוחד מתכות הנשטפות לים – אלו הרסניים לאוכלוסיית הדגים. המצאת שיטות דייג המכמורת, הגורפות את קרקעית הים, משמידה את סביבת הגידול של הדגים, את הצדפים והאלמוגים ומעכירה את מי הים. למרות כל זאת, אזורים בהם מתקיים פיקוח משמעותי על ענף הדייג, עדיין מציעים דגה שלא מבתי גידול תעשייתיים כדוגמת הים האדריאתי. המגבלות הבינלאומיות על דיג, ניהול ממשלתי חכם ומבט ארוך טווח עם אחריות לקיימות נדרשות מכל השחקנים סביב הים. כרגיל, אסיים במילים של ביקורת כי ענף הדייג בישראל סובל מרגולציה על הנייר בלבד, ובאגף הדיג במשרד החקלאות אין כלל חשיבה על גידול מלאכותי של דגיגים, קיים מעט מדי פיקוח על מכסות דיג, בהעדר הסכמים בינלאומיים עם גבולותינו הימיים – אין שיג ושיח עימם על הגבלות דיג, עונות דיג וכמויות. בישראל קם גל של רעש ציבורי בגין כלובי הדגים בים האדום שבעקבותיו הופסקה החקלאות הימית באילת
 
נושא ההשבה לטבע אינו מתקיים רק כשיטה בענף הדייג, אלא פופולארי ביותר גם בתחום היערות ותעשיית שמן הדקלים באיי אינדונזיה. ההשבה לטבע נותנת פתרון נכון לקצב הגידול האדיר של המזון ע"י אוכלוסייה אנושית מתרבה בכוכב אחד קטנטן. ייצור מזון בריא ואיכותי לתשעה מיליארד בני אנוש הוא אתגר קיומי וחובתנו כבני הדור הבזבזן ביותר – לחשוב על העולם שנשאיר אחרינו

כהרגלי – חומר למחשבה
  

[1] http://www.dfw.state.or.us/fish/hatchery/

חומר נוסף למחשבה - כמה זה עולה לנו

רשות הסטטיסטיקה האמריקאית פרסמה לאחרונה נתונים על חלוקת המשאבים של משק הבית האמריקאי הממוצע. הנתונים מעניינים ביותר, כי אנחנו הולכים בצעדי האמריקאים, אם כי באיחור של כמה שנים. לפי הנתונים הנ"ל, ההכנסה הממוצעת למשק בית אמריקאי עומדת על 56 אלף דולר, מהן כשבעת אלפים מוצעים על מזון ומשקאות. כמעט חצי מזה - לארוחות בחוץ ובילויי אוכל. מעניין גם לראות את נתח הירקות והפירות המעובדים ועוד - להלן התצוגה הגרפית, כפי שפורסמה בביזנס אינסיידר