לאן מתפתח עולם התיירות
 
הרבה מילים נשפכו על הערכות וניתוחים של כיווני ההתפתחות של כל תחום בעולם – וענף התיירות, בהיותו המרכיב העיקרי בחבילה הכלכלית העולמית זוכה להערכות וניחושים כל הזמן. במאמרים רבים קודמים שלי עסקנו בתיירות הקולינרית, במונח החוויה ההופך להיות המרכז להבנת צרכי הלקוח ובנקודות החיתוך בין תיירות ומזון. היום ננסה להבין את משמעות החוויה בעולם צפוף בהיצע תיירותי. כיום, יותר מאי פעם בעבר – התיירות הינה מוצר נגיש לכל. בעשרים השנים האחרונות ירדו מחירי הנסיעות לחו"ל לא רק במחירים ריאליים אלא, ובמיוחד, במונחי כוח קנייה. אין כמעט אדם בחמשת העשירונים העליונים שאינו מסוגל כלכלית לנסוע לטיול בחו"ל, או בשבעת העשירונים העליונים לנסוע לחופשה מחוץ למקום מגוריו
 
מזה שנים אנו מציפים את התייר בתובנות על שוויו של יעד בהתחשב בכמות החוויות אותן הוא מציע. דיסנילנד עדיפה על סווזילנד כי ניתן להתמקד בחוויות אין ספור לעומת הצורך לנוע ולהיתנייד ארוכות בין חוויות ביעד חלופי. התחרות בין יעדים תיירותיים הייתה על היכולת לרכז כמות גדלה והולכת של חוויות אל תוך ימי הסיור הבודדים שהמבקר הקצה ליעד. אנו, כאנשי התיירות הקולינרית חיפשנו את הזווית הייחודית של חוויות מזון ומשקאות על מנת להאדיר את המקום, לצד חוויות תרבותיות אחרות שהלקוח מצפה להיחשף אליהן. המילה "אוטנטי" העומדת בראש סולם העדיפויות של הלקוח בתוספת מילים כמו אמיתי, ייחודי וכדומה – היו במרכז הגדרת המוצר התיירותי לקידומו של יעד
 
המוצר התיירותי מאידך, למרות שעיכל את התובנות בצורך לייצר חוויות – מציע למבקר, בין אם הוא תייר מחו"ל או תייר מקומי – חוויה סינטטית וזווית צילום לטובת התיוג באינסטגרם בקצב של ארבע חוויות ביום כייחודיות המוצר נעלמת, ותורים אינסופיים משתרכים לפני כל נקודת קודק ממוצעת על מפת התיירות. אלמנט האוטנטיות נעלם. הצורך להשיג משתלט על המוצר התיירותי והתייר מגיע בפועל לפחות ופחות חוויות. הממוצע מצטלם טוב, הסלפי מול היעד והיכולת להעמיד עוד ועוד תיקיות חווייתיות במדיה החברתית מעיבות על חוויית המשתמש האותנטית, מקומית וייחודית אותן ציפה להשיג
 
כאנשי ענף התיירות, תמיד נהגנו להתפאר ביכולת בניית תוכנית הטיול – האייטינררי. ככל שהיו לנו רעיונות חדשניים יותר, יכולת תיאום של ביקור מיוחד יותר, פתיחה פרטית או מוקדמת של אתר להשגת בלעדיות על זוויות הצילום הנכונות ותנאי הצפיפות המיטביים – ראינו בכך הצלחה מקצועית וזכות גדולה לגאווה. אבל, האם זה באמת כך? האם אנחנו עדיין מסוגלים לתת חוויה מקומית ייחודית, משהו אמיתי ואוטנטי – בעולם צפוף של שבעה מיליארד משתתפים? האם באמת בניית תוכנית אינטנסיבית דחוסת חשיפות למוצר ולאדם נותנת למבקר את האמת המקומית בקצה המזלג? האם זוהי החוויה הנכונה  לשיווק במאה העשרים ואחת
 
אז מהי הדרך לבנות מחדש חוויית משתמש אוטנטית, ייחודית ומושכת מספיק על מנת לוותר על טיול וירטואלי ולהגיע למרות הכל ליעד? זוהי השאלה הממקדת את ההבנות מלימוד מגמות ההתפתחות והצרכים הפסיכולוגיים של הלקוח.  קיימות כמה גישות שונות המנתחות את חידוש האוטנטיות וחוויית המשתמש – הראשונה – חזרה לשורשים, חיזוקם וליטושם על מנת להפוך אותם לנכס תיירותי – השנייה – העמקת החשיפה של המבקרים לבני האדם המקומיים וכל הכלכלה השיתופית המחזקת קשרים בין פרטים והשלישית הינה גישת הטיול האיטי SLOW TOUR המשנה את סדרי העדיפויות של המבקר, מורידה מהירות ומאפשרת העמקת החוויה במספר חשיפות מוגבל

חזרה לשורשים
בין אם מדברים על תעשייה של הצגות – הצגות לבוש, משחקי תפקידים בסגנון קדום או חזרה לריקודי עם – המדובר על אירועים בהם משוחזר הבסיס התרבותי הייחודי למקום. באירופה קיימים פסטיבלים קהילתיים עם היסטוריה של מאות בשנים. באמריקה נבנים האירועים הקהילתיים ומעודדים את הקהילות האתניות השונות לחזרה לאירועים ושחזור תרבותי של העבר (במיוחד כשהמדובר בשמורות האינדיאנים או בקהילות הצרפתיות והספרדיות בדרום). אנו עדים לחזרה לשורשים בקהילות מהגרים רבות בהן הייתה בעבר אמונה בשיטת כור-ההיתוך וכיום ישנה העצמה של התרבות המקורית. אפילו אצלנו חוזרים לחגוג את המימונה, חגי ביתא ישראל והסיגד האתיופי, חגי השומרונים בחולון ורמלה, הסהרנה ליוצאי כורדיסטן ועוד – חגים שכמעט ונכחדו בשנים הראשונות למדינה וקיבלו חיזוק אדיר בשנים האחרונות. החגים הינם דוגמא אחת להעצמה תרבותית של עדות בישראל, הדוגמא השנייה והחשובה ביותר לענייננו הינה תרבות המזון והמשקאות. החזרה למטבחים העדתיים הינה הדרך לבטא את השורשים והאוטנטיות התרבותית של המטבח. ההכרות עם הסיפורים הקשורים במנות, ההבנה על הדרך בה המנות הותאמו לחומרי הגלם ולטעמים של המיקום החדש, אמצעי הבישול העדכניים מול שיטות הבישול הקדומות – כל אלו משחזרים את הבסיס ההיסטורי תרבותי של המטבח המקומי ומאפשרים עידודה של תיירות קולינרית לזיהוי הטעמים המיוחדים לנו. בדרך זו משווקים הפסטיבלים האתניים כדוגמת פסטיבל יהודה (לשעבר יהודה יואב) המקדם מאכלי עדות בישובי המחוז או לאורך כל כבישי הארץ בסופי השבוע המציעים עצירות לג'חנון או מרק קובה, ממולאים או קובנה
 
העמקת הקשר הבינאישי
דבר שאינו ניתן לחיקוי ואי אפשר לתחלף אותו בחוויה דיגיטאלית הוא תחום הקשר האישי. מבחינת יצירת החוויה, הקשר האישי הינו דבר ארוך יותר מחשיפה לאתר או למוצר, זו אינה עצירה רגעית לצילום או לטעימה – זוהי חוויה האורכת זמן וחושפת אנשים מקומיים למבקרים למפגש או שיחה המותירים אחריהם הכרות. החוויה של הכרות אישית נוצרת תמיד בביקור ביעד חדש, בין אם המדובר בהכרות עם מורה הדרך שליווה אותך, עם פקיד הקבלה במלון או עם מלצר במסעדה, אך כוונת המדובר כאן הינה הכרות עמוקה יותר, הכרות של אחד על אחד, הכרות שחודרת להיבטים של חלוקת חוויות וקשר המשכי

התיירות השיתופית, בין אם המדובר בלינה על הספה אצל מארח מקומי או השכרת חדר בדירה של משפחה מקומית. בין אם המדובר בהשתתפות בסיורי החינם בהם מקומי מעמיד את שירותיו לטובת המבקרים או ברכישת זכות להשתתף בארוחה בביתו של תושב המקום – אלו דוגמאות ספורות מהכלכלה השיתופית המתפתחת במהירות ומאפשרת יצירת קשר עמוק שנמשך הרבה מעבר ליום הטיול. מדובר באנשים המעוניינים בחשיפה, בהיכרויות ובקשר שמייצר נפח תרבותי חדש למקום הביקור. דווקא הפלטפורמה החברתית באינטרנט מאפשרת במקרים אלו המשך שמירה על קשר עם האנשים שחלקו חוויות דומות, ויכולת לפתח קשרים כאלו, בהמשך, במקומות אחרים.  ראו קישורית בקריאת השבוע לאתרים המשתפים התנסויות בתחומי התיירות הקולינרית

גם כאן המדובר בתחום ששרותי האירוח, ובראשם התחום של התיירות הקולינרית מככבים. כל האירועים המשווקים לארוחות בבתים מקומיים, ארוחות חג ושבת עם מקומיים, סיורי טעמים וסדנאות בישול, ביקורים בחוות וביקורים אצל יצרנים ארטיזנלים – כל אלו קשרים של אחד על אחד היוצרים חוויה מקומית ייחודית שאינה ניתנת להעברה דיגיטלית
 
SLOW TOURS
אם בעבר הגישה הרווחת הייתה כיסוי של כל אתרי החובה – אותם מקומות ש"חייבים לראות" על מנת לדווח שביקרת במקום מסוים, הרי שכיום הגישה הרווחת הינה כי אין עוד צורך להשיג רשימה של יעדים ראשוניים, האטת קצב הביקור והעמקת ההבנות בנקודות שוליות ומזעריות – התנדבות של חודש בבית חולים בזאיר, טיול רגלי בשמורת טבע למשך שבוע, שביל ישראל עם חברים מזדמנים לאורכו, לישון על ספה ולהתנדב בגני ילדים – יצירת חוויה של מקום מעצם המעבר אליו לתקופת זמן ללא רשימה מוגדרת של "חובה לראות". התנתקות מהדברים הראשוניים – מגדל אייפל, גשר לונדון, האמפייר סטייט או הכותל המערבי – ובמקומם להתנדב בקיבוץ, לעשות את שביל הגולן או להיזרק על החוף בנואיבה – לחיות את החיים המקומיים, בדרך של מקומי. ברור כי לתקופת ההתנדבות בקיבוץ ישנם גם סופי שבוע בהם ניתן להגיח פעם לעיר העתיקה, ופעם אחרת למצדה – אבל הטיולים נעשים בקצב ובאמצעים שהמקומיים זוכים להם

תחום תיירות המזון והמשקאות הינה דוגמא נהדרת להאדרת נגזרת מצומצמת של החוויה התיירותית והתעמקות בה. כבר ניתחנו לעומק לא פעם את היות תחום המזון ומשקאות נגזרת תרבותית – אבל ההתייחסות חסרת הפרופורציות לתת נגזרת זו במכלול התרבות המקומית מצביע על דרך החוויה וההנאה של הלקוח ה"פודי" וגם על העמקת שיטת הסלואוו טרוול כחלופה אמיתית לתיירות של 4 בירות עולם ב-12 יום של שנות השבעים

בתחום התיירות הקולינרית אפשר לכלול מספר אדיר של דוגמאות לשיטת הטיול האיטי – בין אם בילוי יום בדרך יין, עצירות ביקבים, טעימות וקניות של בקבוקים. לחלופין טיול בחבל ארץ רחוק בין חוות ויצרנים ארטיזנלים מיצרני שמן זית ודבש לגבנים ואופים בשיטות מסורתיות. יום של בישול עם סבתות מעדה בלתי מוכרת, בין אם זה קוסקוס עם סבתא טוניסאית, דגים לשבת של סבתא מרוקאית או קוגל וגפילטע פיש עם סבתא פולניה. סיור שוק עם טעימות והכרות עם דוכנים מיוחדים של טעמים וריחות מקומיים. אלו דוגמאות של ימי סיור החורגים מהקלאסיקה ההישגית של אתרים ראשוניים והעברת ההדגשים להתעמקות באספקט בודד לעומק

בתחומים אחרים ניתן לראות את הביקורים המעמיקים במוזיאון שנעשה עם אוצר מיוחד במקום עם מורה דרך, סיורים בשכונות שימור עם אדריכל מומחה, השתתפות אקטיבית בחפירה ארכיאולוגית ובהמשכה סיור עם הארכיאולוג המומחה לאתר ספציפי בין תגליותיו האחרונות. משחקים בסגנון "מחפשים את המטמון" עם משימות להכרות עומק של נושא או מקום ועוד רעיונות רבים