מעקב על התפתחות תרבות האכילה
 
לשם שינוי, הפעם אני מדלג לנושא צדדי שאינו קשור לתיירות קולינרית אלא להיבט אחר של התרבות הקולינרית והוא מנהגי השולחן. נתמקד היום על התפתחות כלי האכילה הנקראים בעברית סכו"ם. נפתח ונאמר כי משום מה, בשפה העברית נקראים כלי האוכל בראשי התיבות שלהם, ומשום מה גם לפי סדר הצטרפותם למנהגי השולחן – ראשון היה סכין, אחריו הגיעה הכף ואחרון הצטרף המזלג – כפי שנפרט בהמשך. באנגלית נוהגים לקרוא להם בשם כלי כסף, זכר לימים בהם השולחן המפואר היה עמוס בכלי אוכל ממורקים מכסף. אבל – בואו נתקדם לפי הסדר
 
האדם הקדמון, כבר בתקופת האבן, לפני עשרות אלפי שנים, אכל בידיים, היה אוסף את מזונו אם בדרך של לקט או של ציד, אבל אחד הכלים המוקדמים ביותר שהתגלו היו סכינים, אבני צור משוננות, מושחזות לצורה של סכין, שאפשרו לאדם הקדמון לבתק את נתחי הציד, להפריד עור מבעלי החיים ולהכין חתיכות מענפים שהפך למזון. בהמשך התפתח סכין האבן לסכין נוחה יותר לשימוש כשנוספה לו הידית. במקביל לשימוש באבני צור מסותתות, החל גם תחום השחזת כלי העצם, במיוחד במישורים הקרובים לים שם אבני הצור היו יותר נדירות. באותה תקופה גם התפתחה הכוס המוקדמת – תוך שימוש בקרן חלולה של חיות כאיילים אן כבשים שנתלו בעזרת חוט או שרוך עשוי מגידים לכתפו או מותנו של הצייד. גם הסכין שהוזכרה קודם ככלי אוכל ושרות לצייד התפתחה לכלי מלחמתי, התקפי או הגנתי ומקומה עבר ממתנו של הצייד

הסכין המשיך להיות הכלי החשוב ביותר לצידו של האדם גם במאה החמישית לפני הספירה – עידן הברונזה, שלב בו הסכין הפכה להיות חדה וממתכת  עם חוד ועל פי רוב גם עם ידית מעץ, צדף או עצם. תקופת הברונזה הייתה משמעותית מאד מבחינת התפתחות הרגלי האכילה ואנו גם מגלים בה את החקלאות הפרימיטיבית, ותחילת גידול חיות הבית

כתבים מתחילת ימי הביניים מתארים את תרבות האכילה כשעיקרה בנוי על אכילה בידיים. כלי האוכל הינם בנמצא רק אצל העשירים, ולסכין הצטרף בינתיים כלי נוסף, הכף. הסכינים הינם אישיים – וגברים מצופים להגיע לארוחות עם הסכין שלהם. תפקידו של הגבר בשולחן הסעודה הוא לחתוך נתחים גם לנשים. כלי האוכל האחרים והכפות למשתתפי הסעודה היו מפוארים מאד, דרך להצביע על עושרו וכבודו של המארח

באמצע ימי הביניים, במאה ה-11, עקב נישואי אציל ממלכת ונציה לנסיכה מיוון, מביאה האחרונה איתה לשולחן האוכל את המזלג. השימוש במזלג אינו מוכר עדיין באירופה, ומקבל יחס שלילי מאד. מותה בסמוך להגעתה לוונציה התקבל על ידי רבים כעונש על הפלישה לקודש הקודשים של תרבות צריכת המזון. למרות ההתנגדות לה זכה המזלג בהגעתו לאירופה, בשנים 1360-80 בכתבי בית המלוכה הצרפתי של צ'ארלס החמישי נזכרים בספירת המלאי קיומם של מזלגות עם הערה שניתן להשתמש בהם, כשקיים חשש למזון שיכתים את הידיים

בשנת 1533, כשקתרין לבית מדיצ'י האיטלקית מתחתנת עם הנרי השני, היא מביאה איתה לצרפת את המזלג. זוהי למעשה נקודת הזמן החשובה בקליטתו של המזלג לשולחן האירופאי. בספר מנהגי השולחן האירופאים משנת 1560 מנתחים את השוני בין המנהגים במדינות השונות. כך מתואר המטבח הגרמני בו אוכלים מרק בכף, בעוד באיטליה לוגמים את המרק ישירות מקערה אבל את המוצקים במרק – דולים ומביאים לפה בעזרת מזלג. לנושא הסכין – גם האיטלקים וגם הגרמנים נותנים סכין לכל סועד, בעוד הצרפתים – לפי אותו הספר, דואגים לשניים שלושה סכינים "קהילתיים" במרכז השולחן

למרות האמור לעיל, בספר אחר משנת 1611, חצי מאה מאוחר יותר, מתואר האציל הבריטי תומס קוריאט החוזר מאיטליה ומביא איתו את המזלג לאי הבריטי. תומס הופך לדמות נלעגת עקב כל ומודבקים לו שמות גנאי. במקביל, במהלך תחילת המאה השבע עשרה מדווח השימוש המתרחב במזלג ככלי עזר להחזקת המזון בעת חיתוכו והבאתו לפי הסועדים. הסכין של תקופה זו מאבד את הקצה החד שהופך חזרה למעוגל

בשנת 1630 מדווחים כי האציל וינטרופ - מושל מסצ'וסטס, הקולוניה הבריטית באמריקה – מחזיק במזלג היחידי בצפון אמריקה. בשלב ההוא המזלג טרם צלח את האוקיאנוס וגם הסכינים עדיין יובאו מאירופה. באותו דיווח אנו לומדים כי באמריקה החזיקו את הכף ביד שמאל בעת סיוע לחיתוך (תמיכת המזון בכף) ובסיום החיתוך נהגו להניח את הסכין, להעביר את הכף ליד ימין ולהתקדם בארוחה

בשנת 1669 אסר המלך לואי ה-14 מצרפת על השימוש בסכין עם חוד, הן ככלי נשק והן ככלי אכילה, וזו מתוך כוונה לדכא את פרץ האלימות במדינה. האיסור המלכותי זירז את המעבר לסכין עם קצה מעוגל שהוזכר כבר קודם

בתחילת המאה ה-18 מדווחים ספרים על השתרשות השימוש במזלג עם ארבעה שיניים בעוד שבאנגליה מתרחב השימוש דווקא בזה עם שתי השיניים. במקביל מדווחים אנו שבאנגליה מתרחב השימוש בסכין נטול חוד ורחב כמעט כמו כף. הסיבה היא כי המזלג בעל שתי השיניים לא היה טוב מספיק להרים מזון מהצלחת לפה, והשתמשו בסכין גם לפעולה זו

באמצע המאה השמונה עשרה מתייצב המזלג לצורתו המוכרת לנו עד היום – ארבע שיניים עם קימור המסייע בהערמת מזון על משטח המזלג, ללא נעיצתו במאכלי תפזורת או פריטים רכים שאינם מאפשרים נעיצה בהם. רק במאה התשע עשרה משתרש השימוש במזלג בצפון אמריקה, שם הוא מכונה לעיתים כף חרוצה

התקופה הויקטוריאנית מפתחת את תרבות האוכל, ממציאה עשרות חפצים חדשים במקביל לעשרות מאכלים חדשים. בין היתר מומצאים אז כלי אוכל ייעודיים לצריכת מיני מזונות. סכין לדגים, מזלג לסרדינים, מזלג עוגה או מזלג לפרי ועוד כהנה וכהנה

לסיום, בשנת 1920 הומצא האל-חלד. מתכת חזקה שנשטפת בקלות. מתכת זו ירשה את מקום הכסף הטהור ממנו ייצרו כלי אוכל במאות השנים שחלפו. למעשה, במאה השנים האחרונות השתנה מעט מאד בכלי ההגשה האכילה. אני מקווה שנהניתם מסקירה היסטורית זו שאינה קשורה ישירות לתיירות הקולינרית, אך מרחיבה את הדעת בתחומים הנושקים לה