כפי שהבטחתי, בכוונתי להיכנס בעובי הקורה של תחום אוכל הרחוב העכשווי – האוטואוכל. נושא זה מוביל את הטרנד העולמי מזה כמעט 5 שנים בתחום אוכל הרחוב, זהו תחום שמגלה שפים חדשים, זוהי דרך מעולה לארוחות מעניינות וזולות – בקיצור, אין בכך שום רע. למעט העובדה שתקנות עירוניות וסרבולים בירוקרטים בישראל מונעים הפעלתן. החוק בישראל רואה באוטואוכל סוג של רוכלות, ורוכלות היא דבר שלילי בעיניי המחוקק – ולכן חלות עליה מגבלות עתק. בנוסף להיותה סוג של רוכלות – היא גם משלבת סיכון לבריאות הציבור וסיכונים לסביבה, מפריעה לתנועה – בקיצור, עושים הכול בשביל לגרום לכל יזם צעיר לסגת מרעיון האוטואוכל.

על מנת לקיים את הדיון הזה כשלכולנו הידע הנדרש, אתחיל בסקירה על מהות ודרך הפעולה של רוכלויות המזון בצפון אמריקה וצפון אירופה: מזה כעשור, ובשנים האחרונות כאש בשדה קוצים, מתפשטת תופעת האוטואוכל בערים הגדולות בעולם המערבי. זהו שילוב של יכולות ורעיונות של צעירי השפים, יוזמה ומעט כסף, מעט ביחס לעלות של הקמת מסעדה לפחות. משאיות האוכל בארה"ב מפיצות זן חדש של מזון רחוב – אוכל פיוז'ן, אוכל אתני, אוכל לצעירים. מזון עם מכנה משותף של טריות והבאה אל הלקוח. מודל של תקשורת ישירה, בעיקר בטוויטר בפייסבוק, בין מעגל הלקוחות למתפעלי המטבח הנוסע לגבי מקום ושעות פעילות מתוכננות. תוכנות ואפליקציות מציעות מעקב קבוצתי על סצנת האוטואוכל, ומסיבות בסופי שבוע ובלילות מביאות את קהל האוהדים להתקבץ לבילוי סביב המשאיות בשעות הפנאי.

הקמת משאית אוכל בארה"ב עולה כ- 100,000$ כך שתוכל לעמוד בדרישות הרישוי המחמירות, ועל מפעיליה להחזיק במטבח של "לבנים וטיח" (מבנה קבע) בו יתבצעו ההכנות, שמירת חומרי גלם, מחסן לוגיסטי וגב תפעולי. בחלק לא קטן מהמקרים, מסעדה קיימת מקימה ומתפעלת אוטואוכל באותו השם גם כאמצעי שיווק והנגשה ללקוחות חדשים וגם כמערך גיבוי לשירותי קייטרינג. השימוש במשאיות אוכל ככלי להפקת הצד הגסטרונומי לאירועים או כבסיס למסיבת אוכל/ אירוע חוצות נמצא בנסיקה. חשוב להדגיש כי גם בארה"ב ובאירופה נדרשות משאיות האוכל לרישוי תברואתי ועירוני כך שהעירייה אינה נפגעת מפעילות עסקים אלו המשלמים לה במקום ארנונה דמי היתר לרוכלות מזון. הדרישות האמריקאיות הינן להשמדה מוחלטת של כל שאריות המזון בתום יום עבודה ושטיפה בלחץ גבוהה של הרכבים לפני העמסתם מחדש. בדרך זו מבטיחים את טריותם של חומרי הגלם ואת היגיינת המטבח. ההכנות המקדימות במבנה המטבח, כמו בכל עסק בתחום המזון והמשקאות, כולל חיתוכים ואריזת ירק בגדלים המוכנים לבישול, אריזת בשר במנות שקולות (לעיתין מוקפאות), רענון משקאות במקררים וכדומה.

משאיות אוכל בארה"ב הינה דרך התבטאות של צעיריי ענף הקולינרייה. שפים צעירים עם רעיונות מבריקים שאינם רוצים להשתעבד למשקיע שינהל אותם ואת כישרונם – מגרדים מספיק כסף להקמת משאית מזון ומפיצים את יכולתם הקולינרית במחוז חפצם. מרבית המשאיות בארה"ב קשורות לעיר מסוימת ויוצרות לעצמן חוג של עוקבים שמחפשים את הגעתם לסביבה (המשאיות בכוונה משנות מיקום מדי כמה שעות, וחוזרות על עצמן ללא סדר קבוע ולא בקצב נצפה מראש. טרנדים משמעותיים בעולם הקולינריה התחילו במשאיות האוכל כדוגמת השילוב קוריאני/מקסיקני ואפילו החדרת אוכל ישראלי לרחוב הניו-יורקי כמשאית השקשוקה

משאיות האוטואוכל בחו"ל משתפות פעולה תוך כדי תחרות מתמדת. בחלק מהערים הוקמו ארגונים המאגדים את המטבחים הניידים ובמקומות רבים משתפות המשאיות פעולה בתכנון פריסה ובהשתתפות באירועים. לקראת ארוחת הצהריים נפרשות המשאיות ליד אזורי המשרדים כשבכל יום משנות המשאיות את מיקומן על מנת לגוון את סוגי האוכל המוצעים. מכיוון שבמקום פועלות כל הזמן לא מעט מסעדות, חייבות משאיות האוכל להבליט את ייחודן, ובכך למשוך קהל. הייחוד מתמצה בתפריט מיוחד ומחיר סופר תחרותי עם אווירה ומקצועיות שמבטיחות שירות מעולה. בשעות הערב פועלות משאיות האוכל בעיקר סביב מרכזי הבילוי, בקיץ סביב חופי רחצה וליד פרקים – בקיצור, במקומות הומי קהל. בארה"ב קיימת בשנים האחרונות מגמה של כינוס משאיות אוכל במקומות שפורסמו מראש, בעיקר בסופי שבוע, לפסטיבלי אוכל בהם משלבים גם מופע אומנותי או סתם מוזיקה מרמקולים.

תקנות משרד הבריאות בישראל מאפשרות הקמת אוטואוכל ומבחינת רישוי, מאפשרים באופן עקרוני נגררי אוכל, תוך עמידה בדרישות מחמירות ביותר שחלקן כמעט ולא סבירות. מאידך, תקנות רישוי עסקים של הרשויות המקומיות חוסמות לחלוטין רוכלות מזון במרבית הערים ותל אביב בראשן. תל אביב נלחמת מלחמת חורמה ברעיון הרוכלות בכלל וברעיון האוטואוכל בפרט. גם ההפסד במשפטים לא הביא עדיין לשינוי תפיסה בעירייה. עד שתל אביב לא תאפשר רוכלות מזון מאוטואוכל ייעודי, לא תתפתח תעשייה זו בישראל מכיוון שמרבית צרכני הקולינריה דחוסים בין הירקון והאיילון לים. בג"ץ 2370/2013 קיבל את הטענות נגד מניעת פעילותן של משאיות אוכל בישראל, אך עיריית תל אביב טרם התגמשה בנושא.

דווקא לעיר תל אביב מתאימה תפיסת האוטואוכל ככפפה. אזורי המשרדים מגובשים בצורה די ברורה, כך שקל לאתר מקומות "נכונים" לאוטואוכלים. באזורים אלו קיימות מסעדות, אך לעובדים בסביבה או שכבר נמאס לחלוטין לחזור על אותו המזון או שמחיריו גבוהים. באזורים צפופים נמצאים בטווח הליכה 5-8-10 מסעדות מהירות לארוחת צהריים? אולי, אך תוספת כמות דומה של מכוניות אוכל שיגיעו ברוטציה, תכפיל את העניין הקולינרי, וסביר להניח שגם תוזיל את ההיצע. תל אביב היא עיר קולינרית, עיר שכל טרנד עולמי עבר בה וכמות הניסיונות בהפקת מזונות חדשים מעולם לא נפסקה. להבדיל מסין למשל, מקום בו התושבים מחפשים מזון ממטבח אחד ומוכר – בישראל צריכת מזונות ומטבחים חדשניים הינה תמיד בשיאה. זוהי המשבצת בה משתלבים השפים של האוטואוכלים בעולם – בדיוק בדמותה של מדינת תל אביב – פיוז'ן דלוקס.

במאמרים קודמים הזכרתי את נגזרת האוטואוכל כחלק מתרבות אוכל הרחוב. אך באותה מידה האוטואוכל גם שונה מאוכל הרחוב. המשותף בניהם – האכילה בעמידה אך כשאוכל הרחוב הבסיסי כפלאפל נועד בעיקר לתת מענה לרעב ולא לחוויה קולינרית – משאיות האוכל בעולם ניסו להתברג יותר לנגזרת התרבותית קולינרית וליצור מסגרת חדשה לאוכל רחוב שמח ומיוחד. אוכל הרחוב החדש מתוחכם, עוקץ את הפודיס' גם בתחום הטריות וגם בתחום המיוחדות. ברור שתפקידו להשביע אך פעילותם של השפים הצעירים ברשתות החברתיות – כדרך של שיווק יוצרת במקביל תקשורת דו-צדדית עם הלקוחות ותרבות מזון חדשה.

בישראל, כפי שהזכרתי לעיל, קיימת הסכמה עקרונית של משרד הבריאות אך פחד עמוק של הרשויות המקומיות חוסם את תוחם רוכלות המזון. אפילו לאירועים נקודתיים מתקשים יזמים לקבל היתר הפעלה לנגררי מזון. דווקא בחודשים האחרונים התחילה להתפתח בגליל רשת לא קטנה של נגררי מזון, וגם בתחומי הרי יהודה נולדים עוד ועוד חאפרים המוכרים מזון מרכבים ונגררים, מרביתם עדיין ללא רישיון. הטרנד האמריקאי שכבש את אירופה, הגיע הזמן שנוכל גם אנו ליהנות ממנו

באתר האינטרנט שלנו העמדנו גלריה מורחבת של תחום האוטואוכל מהאקספו וגלריה נוספת על האוטואוכל באיטליה וארה"ב. בקרו אצלנו ותרשמו גם לידיעון

   אוטואוכל

FOOD TRUCK

ביתן הולנדי באקספו

חנויות לממכר אוכל רחוב בטעמים הולנדיים במתחם ה"אוטואוכל" ההולנדי